אנה פרנק לילדים

מאוד קשה לספר על השואה לילדים. נעשו שם מעשים לא נתפסים. מבוגרים לא מצליחים לעכל ולתפוס את מה שנעשה, אז קל וחומר ילדים.

גם המספרים הם קשים. כאשר מדובר על מימדים של הרג, המוח לא תופס את ההבדל בין מאה הרוגים לבין שישה מיליונים. זה גדול מדי בשביל להבין.

אם לוקחים סיפור אחד, שומעים על אדם אחד או משפחה אחת, לומדים להכיר אותם ואת חייהם גם לפני הסוף המר, זה מקרב יותר את האסון אל הבנתנו.

זאת הסיבה שאנה פרנק הפכה לסמל, ושיומנה תורגם לשישים שפות והוא אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם. מיליון איש מבקרים מדי שנה בעליית הגג שבה הסתתרה אנה באמסטרדם.

מה הקסם של אנה פרנק?

יש פה הרבה דברים ביחד. נערה מתבגרת שכותבת על חיים "נורמליים" ועל חלומות "נורמליים" בלב מציאות שאינה נורמלית. כתיבה רהוטה ויפה, ואפילו פיוטית. הרבה מתח, של הסתתרות, וניסיון להנצל. ויש סוף עצוב, עצוב מאוד. למדנו להכיר את אנה, לשמוח איתה ולהתרגז איתה ולחלום איתה ולאהוב איתה - והנה היא מתה.

אנה הפכה למשל שממחיש את גורלם העצוב של כמיליון וחצי ילדים אחרים. שלא כתבו יומן, שאם כתבו יומן - היומן לא שרד אחריהם.

אבל היומן של אנה פרנק, מתאיםן לנוער ולמבוגרים ואינו מדבר כל כך אל ילדים, למרות הסיפור המרגש שמאחוריו. באה ג`וזפין פול וסיפרה את סיפורה של אנה - החל מילדותה בגרמניה, דרך הבריחה להולנד, ואחר כך המסתור בעליית הגג, ועד למותה, שוב בגרמניה. הסיפור כתוב בשפה צלולה וזורמת, ומתורגם (בידי רמונה דינור) במלים ברורות ומנוקדות. יש בספר ציורים מרהיבי עין של אנג`לה בארט. הציורים נעשו על פי תצלומיהם של גיבורי הסיפור: אנה, אחותה מרגוט, אביהם אוטו פרנק, והמזכירה שסייעה בהסתרתם - מיפ חיס. האנשים מצויירים מלאים בהבעות המעידות על רגשותיהם. הסביבה שבה הם מצויירים נראית ריאליסטית להבהיל, ועם זאת, הזוועות האמיתיות נמצאות מחוץ למסגרת הספר.

מומלץ בחום.

אנה פרנק

כתבה: ג`וזפין פול

ציירה: אנג`לה בארט

עברית: רימונה די-נור

כתר הוצאה לאור, 2005

מיועד ל: ילדי ב` - ו`.

אל תבכי בלילות אם כואבת השן

"התוכנית לבת ולבן" ליוותה את ילדותי ואת ילדותם של רבים מבני גילי. תוכנית ברשת א` ששודרה מדי יום בצהרים והביאה לי סיפורים בקולה של רעיה אדמוני ובקולות אחרים. בין שאר הסיפורים ששודרו בתוכנית בהמשכים היה גם סיפורה של ללה - סיפורים קטנים על ילדה קטנה שצריכה ללמוד להתארגן ולהסתדר עם אבא שלה, כי אמא שלה מאושפזת בבית החולים.

 

הסיפורים הקטנים הללו, ליוו הרבה אחרי צהרים שלי. איך ללה קמה בבוקר והיא מגלה שאמא לא בבית. איך היא מנהלת את היום שלה, איך היא מכינה אוכל עם אבא. מה עושים כאשר אבא חולה, או כאשר הוא שובר את הרגל, ועוד. עם הסיפורים ליווה גם הלחן המתנגן שפתח וסיים את הסיפור:

"סיפורים נספר על ילדונת קטנה

עדין קטנה, אך הכל מבינה

היא קונה ואופה

מנסה לבשל

היא לא אשמה שהכל מתבלבל"

 

אחר כך בגרתי, וגם לי כבר היו ילדים, והנה ברשת א` שמענו תוכנית אחרת, חדשה, בשעות הערב לקראת השינה, שנקראה "עוד סיפור אחד ודי". וגם שם היתה רעיה אדמוני וקולה הנעים והמרגיע. וגם שם היו הסיפורים על ללה. כמו שאני אהבתי, גם ילדי אהבו את הסיפורים הקטנים והנחמדים הללו. ושוב התנגנו בבית הצלילים של "ללה - את ילדה טובה / ללה - את גם שובבה"

 

עכשיו הבאנו מהספריה את הספר וקראנו אותו באזני בת השש. קריאה מבוגרת מעלה תהיות קטנות: בת כמה ללה? איך זה שאין לה גן או בית ספר? איך ילדה יכולה לקנות בחנות ולנסוע באוטובוס לבד, אבל לא להישאר בבית? למה היה צריך לגייר את השמות של ללה ואביה ולא להשאירם במקור הגרמני שלהם? כל התהיות האלה לא מנעו את ההנאה של הקריאה המשותפת, כאשר כל הזמן באזני מתנגנת הקריינות של התוכנית לבת ולבן.

 

ללה

מאת ארנסטינה קוך

תרגום ועיבוד: יעל רבון

הוצאת מסדה

מתאים ל: ילדי הגן וא`ב` (מנוקד)

על דרקון ועל דימיון

דרקון קטן בא לבקר את בילי ביקסבי. הוא היה קטן וחמוד, ובילי שמח נורא. אבל אמא אמרה שאין באמת דרקונים. גם כשכבר אי אפשר היה להתעלם מהדרקון - הוא אכל לבילי את כל ארוחת הבוקר, אמא התעקשה שהוא לא קיים. הדרקון גדל וגדל, חסם את כל הבית וגרם להרבה מהומה, אבל אמא ובעקבותיה גם בילי המשיכו להתעלם מקיומו.

רק כאשר בילי התגבר על נטייתו הטבעית להאמין למבוגרים הריאליים והרציונליים, והכיר בקיומו של הדרקון - חזר הדרקון לגודלו הטבעי.

והסוף?
ציטוט:
"דרקונים כאלה לא אכפת לי" אמרה אמא. "למה היה צריך לגדול כל כך?"
"אני לא יודע", אמר בילי "אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו".


ספר קטן וחמוד על הגבול בין המציאות והדימיון. משולב באיוריו של המחבר. האיורים עשויים בקו דק ומינימלי, מזכירים קצת את ציוריו של יוסי אבולעפיה. מוסיפים מעבר למסופר במילים, והופכים את הקריאה בספר לחווייה לילד ולהורה המספר לו גם יחד.


דרקון - אין דבר כזה

כתב וצייר: ג`ק קנט
תרגום: אברהם יבין

הוצאת עם עובד

מתאים ל: ילדי הגן.


וכמה מחשבות בעקבות הקריאה:
אני מעדיפה גבולות ברורים בקריאה. אני מוכנה לקרוא ספר שהוא דימיוני לחלוטין (למשל את החיות המוזרות של טובה ינסון), או ספר שהוא מציאותי לחלוטין. אולי לא קרה באמת, אבל כל  מה שכתוב בו היה יכול לקרות בחיים האמיתיים כפי שאנו מכירים אותם. קצת קשה לי עם ספרים המערבים דימיון ומציאות. אני מוכנה לקבל אותם אם הגבולות ברורים ומובנים, או אם אפשר להתאים לכל פריט דימיוני בסיפור הסבר ריאלי ורציונלי. יש ספרים כאלה. הבעיה שלי היא עם ספרים בהם הגבולות מטושטשים. חלק מהסיפור מציאותי מאוד אבל חלקו האחר מלא בדימיון.

אולי זה בגלל שאני כבר "מבוגרת". כבר התקבעתי על דפוסים. אני יודעת מה אפשרי ומה לא אפשרי. ילדים קטנים לא מקובעים בצורה כזאת. הרבה פעמים הורים מתלוננים שהילד שלהם משקר. אבל הוא לא משקר. הוא דימיין משהו, והדימיון נראה לו כל כך אמיתי ומציאותי, והוא מערבב ביניהם.

מה היה לנו בספר?
ילד עם הדמיון שלו, והוא קטן כמו דרקון בגודל של חתלתול. אמא שמנחיתה על קרקע המציאות, כי "אין דבר כזה". ילד שנורא רוצה להאמין לאמא, אבל עדין נמשך על ידי הדימיונות שרק הולכים וגדלים. מתי הדימיונות חוזרים לגודלם המקורי והלא-מאיים? רק כאשר הילד ובעקבותיו ההורים מכירים בקיומם.