tag:blogger.com,1999:blog-73301469589462568792024-02-20T13:56:27.515+02:00אבא, סיפורהמלצות לספרי ילדים ונוער. מתעדכן מדי יום שניUnknownnoreply@blogger.comBlogger9125tag:blogger.com,1999:blog-7330146958946256879.post-36504778538781138422011-05-30T20:01:00.000+03:002011-05-30T20:01:00.828+03:00יש ספרים שלא חייבים לקרוא<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://blog.tapuz.co.il/ptss/images/1017379_28.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="320" src="http://blog.tapuz.co.il/ptss/images/1017379_28.jpg" width="205" /></a></div><span style="font-size: x-small;">כמו בפרסומת הישנה לשקדי מרק, אצלי ילדים הם רק התירוץ. תירוץ לקריאה והנאה מרובה מספרי ילדים. על כן כשגיליתי ספר ילדים באריזה התפוזית שנשלחה אלי שמחתי מאוד. ניגשתי מיד לקרוא את הספר ושמחתי נגוזה כלא היתה. אני אמנם אוהבת ספרי ילדים, אבל את הספר הזה לא אהבתי. אפילו לא ידעתי ממה להתחיל את רשומת הסקירה הזאת, ולכן החלטתי לפתוח בקטע שכתוב על הכריכה (ל הלן מודגש), לעבור משפט אחרי משפט, ולכתוב את דעתי.<br />
</span><span><span style="font-weight: bold;">דורון, נועה וניר יושבים על ספסל בחצַר בית הספר, קוראים ספר יחד, והנה, הַפְלֵא וָפֶלֶא - נִשְאָבִים אל תוך עולם האגדות</span>.<br />
קרה לי לא פעם ש"נשאבתי" לתוך סיפור ושכחתי מעצמי ומהעולם. אבל זה אף פעם לא היה בצורה מילולית כמו בספר הזה. השאיבה כאן מוזרה מדי, אבל גם מוקדמת מדי. עם פתיחת הספר הילדים נשאבים. לא הצלחתי להשתכנע.<br />
<br />
<span style="font-weight: bold;">הם יוצאים להרפתקה מוזרה ביער קסום, פוגשים דמויות מאגדות מוּכָּרוֹת, וּמְגַלִּים עליהן דברים מפתיעים</span>.<br />
ההרפתקה אמנם מוזרה, אבל קשה לומר שיש שם דברים מפתיעים. כל ההתנהלות סתמית ביותר, וממילא הם מגלים שהאגדות כבר קרו, וכל ניסיון לשנותן נכשל.<br />
<br />
<span style="font-weight: bold;">כדי לצאת מעולם האגדות על הילדים למצוא שִעֲמוּם באגדה, ועִנְיָן במציאות. האם ייתכן שהמציאות תעניין אותם יותר מהאגדה? האם יצליחו לחזור למציאות?</span><br />
<br />
בחלק הזה ממש כבר הפכתי להיות מבולבלת. האם הסופרת בעד קריאת ספרים? האם היא מתנגדת לקריאת ספרים? מה הרעיון במציאת שיעמום באגדה? האגדה אמורה להיות מענינת, רלוונטית, מתאימה לילד ומרתקת אותו. נכון שלא רצוי לקרוא בזמן השיעור, ולא רצוי להעלם בזמן קריאת הספר. אבל מכאן ועד הצבת אתגר ומטרה למצוא שיעמום באגדה ועניין במציאות, המרחק רב. מילא אילו גיבורי הספר (ורוב הילדים היום) היו תולעי ספרים מושבעים שמתמכרים לקריאה ומתנתקים מהמציאות. אבל לשכנע ילד ששונא לקרוא (דורון) שלקרוא זה רע, זו מטרה מוזרה מאוד בעיני.<br />
<br />
האם היא חושבת שספרים זה טוב, אבל רק אם יש בהם מציאות יותר מאגדה? או האם היא חושבת שטוב לקרוא, אך במידה? אני לא הצלחתי להבין. אולי חכמים ממני יצליחו במקום שבו אני נכשלתי.<br />
<br />
<span style="font-weight: bold;">המסע דרך האגדות לוקח את הילדים למסע של גילוי עצמי משמעותי, ולא פחות מכך - גילוי האַחֵר והבנתו...</span></span><br />
<span style="font-size: x-small;"><br />
אין מה לומר "מסע לגילוי עצמי" אכן מופיע בספר, אבל בעומס מטורף שפותח המון נושאים: טראומות ילדות, חיים במשפחה חד הורית, פטירת הורה, משפחה מורכבת של נישאוין בפרק ב`. אהבה וחברות, קנאה, העמדת פנים ועוד. כאן תופס לדעתי המושג "תפסת מרובה לא תפסת". כל אחד מן הנושאים הללו יכול לספק בשר לעלילה רגשית של ספר נפרד. כאשר כולם יחד בספר אחד - הטיפול הוא בהכרח שטחי ורדוד, והקוראים הצעירים לא מצליחים חהגיע להזדהות עם אף אחת מהדמויות.<br />
<br />
<img src="http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo63.gif" /><br />
ולסיום:<br />
א. כדי לבחון את הספר מול קהל היעד שלו נתתי גם לביתי בת ה- 11 לקרוא את הספר. בשיחה בינינו עלו כל הנקודות שכתבתי כבר, בתוספת הערה שגם יש בספר דגש גדול מדי על ההתאהבות. אז, שאלתי, מה הסיכום שלך על הספר? ספר מאוד יפה, כך היא ענתה.<br />
<br />
ב. פניתי לספריה וביררתי אם הספר נמצא אצלם במלאי, כי אם לא אוכל לתרום להם. "זוהר אביב?" שאלה הספרנית "זה לא משנה אם יש או אין. תמיד יש לה ביקוש".<br />
<br />
ג. הספר לא רע, ולא מזיק לנפשות הילדים. הוא סתם לא טוב. אבל לאור שני הסעיפים הקודמים בכלל לא צריך להתאמץ לכתוב ספר טוב לילדים.</span><br />
<div style="text-align: right;"><br />
</div><div style="text-align: right;"><br />
</div><div style="text-align: right;"><b>מסע מצמרר 4 - בעולם האגדות </b></div><div style="text-align: right;"><b>כתבה: זוהר אביב</b></div><div style="text-align: right;"> <b>הוצאה: מודן</b></div><div style="text-align: right;"><br />
</div></div>Unknownnoreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-7330146958946256879.post-24459798883979765562011-05-16T20:01:00.000+03:002011-05-16T20:01:00.714+03:00ראיתם פעם פיל רוקד בלט?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><table align="center" border="0" cellpadding="0" cellspacing="0" dir="ltr" style="font-size: 10pt;"><tbody>
<tr><td align="right" dir="rtl" valign="top"><span id="FontSizeA" style="color: black;"><div id="FontSizeA">באמת פילים לא רוקדים בלט. אבל מה לעשות אם אסמרלדה הפילה דווקא רוצה? אמא מנסה לא לייאש, המורה מנסה לעזור. וגם אסמרלדה מתאמצת לא מעט.<br />
<br />
נותן הסתכלות חדשה על רצונות, שאיפות, והמאמצים להגשמתם במציאות. ולהורים - אם לעודד? האם להראות את המציאות כפי שהיא? זאת גם התמודדות.<br />
<br />
תפס את עיני בעקבות פוסט באחד הבלוגים (אחר לגמרי, בנושא אחר לגמרי) ובו "ילדה" בת 36 קנתה לעצמה "נעלי בלט" ורודות, כאילו כדי להגשים את החלום שלא הגשימה בילדותה.<br />
<br />
והאיורים - מקסימים.</div><div id="FontSizeA"><br />
</div><div id="FontSizeA"><br />
</div><div id="FontSizeA"><br />
</div><div id="FontSizeA"><b>פילים לא רוקדים בלט</b></div><div id="FontSizeA"><b><span id="FontSizeA" style="color: black;">כתבה: פני מקינלי<br />
אייר: גרהם פרסי<br />
עברית: רימונה דינור<br />
<br />
ספריית מעריב,שבא 2001<br />
<br />
מיועד לילדים בגילאי הגן (וגם להורים שלהם)</span></b></div></span></td><td align="right" dir="rtl" valign="top" width="140"><a href="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_16.jpg" target="_blank"><img border="0" src="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_16.jpg" width="130" /></a></td></tr>
</tbody></table></div>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7330146958946256879.post-62666088195489532322011-02-28T10:21:00.000+02:002011-02-28T10:21:14.650+02:00איך זה לגדל פיל בבית?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_12.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_12.jpg" /></a></div><span id="FontSizeA" style="color: black;">יש בזה הרבה דברים נחמדים, ויש גם הרבה דברים מעצבנים. למשל איך מעירים את הפיל? איך מתרחצים - יחד איתו? אחריו?<br />
ואיך זה לצאת לפיקניק עם פיל? הוא גומר את כל הלחמניות וגם שותה את כל הלימונדה. לא נעים.<br />
<br />
כריס רידל יוצא מנקודה אבסורדית, שאכן יש פיל בבית, וממשיך לפתח בשיא ההיגיון את כל המעלות והחסרונות. הוא גם מצייר את הרעיונות הללו בצבעי עיפרון עשירים, והתוצאה משעשעת ונחמדה מאוד.<br />
<br />
<br />
<br />
<b>"הצרה עם פילים"</b><br />
כתב ואייר: כריס רידל<br />
תרגם: איתן בן-נתן<br />
<br />
הוצאת "הד ארצי" 1997<br />
<br />
מתאים: לילדים ופילים בכל גיל</span></div>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7330146958946256879.post-75889945760749300072011-02-21T20:01:00.000+02:002011-02-21T20:01:00.619+02:00נכנסים לתוך תמונה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><a href="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_11.jpg" target="_blank"><img border="0" src="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_11.jpg" width="170" /></a><br />
<span dir="rtl" id="FontSizeA" style="color: black;"><div id="FontSizeA">בכל לילה, איתמר שלא מצליח להרדם, מטפס על הקיר ונכנס לתמונה שתלויה שם. הוא רואה כל מיני דברים שלא רואים מבחוץ.<br />
<br />
לילה אחד הוא רואה שהאריה והלביאה עצובים מאוד, והוא רוצה לעזור להם. לצורך זה הוא צריך להכנס לתמונות אחרות בחדר, ולגייס הרבה יוזמה ותושיה.<br />
<br />
הספר נחמד מאוד, ויש בו תיאורים מציאותיים מאוד לצד דימיוניים מאוד. דוד גרוסמן יודע לכתוב, גם למבוגרים וגם לילדים. את הציורים לא מאוד אהבתי, אבל עדין הספר שווה קניה.<br />
<br />
יש גם תוכנת מחשב בשם הזה, מבית "קומפדיה" ובה משחקים המתאימים לגיל 4-7 על פי המסופר בספר (נכנסים לתמונות, מסדרים את החדר של איתמר, מפחדים יחד איתו בחושך ועוד.) בתוכנה יש גם הקלטה של הסיפור, וכך מקבלים הוכחה, שגרוסמן לא רק כותב יפה, אלא גם מקריא יפה.<br />
<br />
<strong>"איתמר מטייל על קירות"</strong><br />
<br />
כתב: דוד גרוסמן<br />
ציירה: אורה אייל<br />
<br />
הוצאת עם עובד 1987<br />
<br />
מתאים ל: ילדי גן וא`-ב</div></span></div>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7330146958946256879.post-1535955311889638732011-02-14T20:01:00.000+02:002011-02-14T20:01:00.524+02:00רוצה להיות משהו אחר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span id="FontSizeA" style="color: black;"><div dir="rtl" style="color: black; width: 98%;"><div id="FontSizeA">אמו הוא עוף גדול הדומה ליען. אמי הוא אמו שגר בגן החיות ויש לו בעיות בזהותו העצמית. הוא רוצה להיות משהו אחר, ולא יודע מה.<br />
<br />
בעקבות דברי המבקרים בגן החיות, הוא מנסה להיות כלב ים, אריה ונחש, אבל בסופו של דבר חוזר להיות אמו ואף זוכה באהבת חייו.<br />
<br />
האיורים של רוד קלמנט נהדרים, מפורטים אך גם משאירים מקום לדימיון (וגם מסבירים לבורים שבינינו איך נראה אמו באמת)<br />
<br />
החיסרון של הספר בעיני הוא הגורם שהחזיר לאמו את ההערכה העצמית שלו. לדעתי הערכה עצמית צריכה לבוא ממקור פנימי ולא מדברי מבקר בגן החיות, או דברי אמה האמו היפהפיה.<br />
<br />
אבל ככה זה. לא הכל מושלם. ואולי בהמשך אמו גם יקבל את הביטחון העצמי בעצמי שלו.<br />
<br />
<strong>"אמי האמו"</strong>כתבה: שינה נולז<br />
איורים: רוד קלמנט<br />
<br />
תרגום: ברוך שראל<br />
<br />
הוצאת כרטא ירושלים 1995<br />
<br />
מיועד ל: ילדי גן וא`-ב`</div></div></span></div>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7330146958946256879.post-53944040733879928822011-01-31T20:01:00.000+02:002011-01-31T20:01:00.781+02:00מה עושה אמא שלא רוצה לצעוק?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_7.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_7.jpg" /></a></div><span id="FontSizeA" style="color: black;">רחלי רוזן היא ילדה שמעצבנת "בלי כוונה". כל פעם היא עושה משהו שמרגיז את אמא שלה, ואחר כך מצטערת ומבקשת סליחה. אמא של רחלי למדה בכל הקורסים וקראה את כל הספרים הנכונים והיא כבר יודעת שאסור להורה לפרוק את זעמו על ילדו חסר הישע, ואסור לצעוק על רחלי גם אם היא נורא מעצבנת.<br />
<br />
אבל - בסוף, בסוף, מה לעשות, גם אמא של רחלי בן-אדם ויש איזה גבול שכשעוברים אותו היא חייבת לצעוק. והסוף? כמו תמיד, הסוף טוב.<br />
<br />
ספר חמוד, שמתייחס בהבנה לא רק לקשיים של הילד, אלא גם לקשיים של ההורה שצריך לטפל בו לפי כל כללי החינוך המודרני, ללא אלימות פיזית ומילולית.<br />
<br />
הספר מלווה בציורים המדהימים של מרלה פרייזי (שאיירה גם את הספר "שבעה אכלנים משונים"). האיורים חשובים במיוחד כי הם מבהירים במה הכוונה במילים תמימות כמו "שפכה ריבה על הבגדים שלה" או "משכה את המפה". רואים שהיא מכירה בתים עם ילדים פעילים ונמרצים, או כמו שמסופר על כריכת הספר:" נסתה לא לכעוס כאשר בנה הצעיר קשקש בטוש שחור על אחד האיורים שלה, כאשר בנה האמצעי החליט לגזור את השטיח וכאשר בנה הבכור זרק אבן ענקית על המכונית החדשה שלה"<br />
<br />
ולסיום הערה קטנה שלי הפריעה. הספר נכתב באוסטרליה, ואילו רחלי רוזן הוא בפירוש לא שם אוסטרלי. ייתכן שלילדים קטנים עדיף שם מוכר, אבל לי זה קצת הפריע.<br />
<br />
<br />
<br />
<strong>"רחלי, את עוד תוציאי אותי מדעתי!"</strong><br />
כתבה: מם פוקס<br />
נוסח עברי: אירית ארב<br />
איירה: מרלה פרייזי<br />
<br />
הד ארצי, שבא, 2001<br />
<br />
מתאים ל: ילדי הגן ובמיוחד להוריהם</span></div>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7330146958946256879.post-18112375301716313282010-12-13T11:07:00.000+02:002010-12-13T11:07:24.784+02:00אנה פרנק לילדים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><a href="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_24.jpg" target="_blank"><img border="0" src="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_24.jpg" width="230" /></a><br />
<span dir="rtl" id="FontSizeA" style="color: black;"><div id="FontSizeA">מאוד קשה לספר על השואה לילדים. נעשו שם מעשים לא נתפסים. מבוגרים לא מצליחים לעכל ולתפוס את מה שנעשה, אז קל וחומר ילדים.</div><div id="FontSizeA">גם המספרים הם קשים. כאשר מדובר על מימדים של הרג, המוח לא תופס את ההבדל בין מאה הרוגים לבין שישה מיליונים. זה גדול מדי בשביל להבין.</div><div id="FontSizeA"></div><div id="FontSizeA"></div><div id="FontSizeA">אם לוקחים סיפור אחד, שומעים על אדם אחד או משפחה אחת, לומדים להכיר אותם ואת חייהם גם לפני הסוף המר, זה מקרב יותר את האסון אל הבנתנו.</div><div id="FontSizeA">זאת הסיבה שאנה פרנק הפכה לסמל, ושיומנה תורגם לשישים שפות והוא אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם. מיליון איש מבקרים מדי שנה בעליית הגג שבה הסתתרה אנה באמסטרדם.</div><div id="FontSizeA"></div><div id="FontSizeA">מה הקסם של אנה פרנק?</div><div id="FontSizeA">יש פה הרבה דברים ביחד. נערה מתבגרת שכותבת על חיים "נורמליים" ועל חלומות "נורמליים" בלב מציאות שאינה נורמלית. כתיבה רהוטה ויפה, ואפילו פיוטית. הרבה מתח, של הסתתרות, וניסיון להנצל. ויש סוף עצוב, עצוב מאוד. למדנו להכיר את אנה, לשמוח איתה ולהתרגז איתה ולחלום איתה ולאהוב איתה - והנה היא מתה.</div><div id="FontSizeA">אנה הפכה למשל שממחיש את גורלם העצוב של כמיליון וחצי ילדים אחרים. שלא כתבו יומן, שאם כתבו יומן - היומן לא שרד אחריהם.</div><div id="FontSizeA"></div><div id="FontSizeA">אבל היומן של אנה פרנק, מתאיםן לנוער ולמבוגרים ואינו מדבר כל כך אל ילדים, למרות הסיפור המרגש שמאחוריו. באה ג`וזפין פול וסיפרה את סיפורה של אנה - החל מילדותה בגרמניה, דרך הבריחה להולנד, ואחר כך המסתור בעליית הגג, ועד למותה, שוב בגרמניה. הסיפור כתוב בשפה צלולה וזורמת, ומתורגם (בידי רמונה דינור) במלים ברורות ומנוקדות. יש בספר ציורים מרהיבי עין של אנג`לה בארט. הציורים נעשו על פי תצלומיהם של גיבורי הסיפור: אנה, אחותה מרגוט, אביהם אוטו פרנק, והמזכירה שסייעה בהסתרתם - מיפ חיס. האנשים מצויירים מלאים בהבעות המעידות על רגשותיהם. הסביבה שבה הם מצויירים נראית ריאליסטית להבהיל, ועם זאת, הזוועות האמיתיות נמצאות מחוץ למסגרת הספר.</div><div id="FontSizeA"></div><div id="FontSizeA">מומלץ בחום.</div><div id="FontSizeA"></div><div id="FontSizeA"><b>אנה פרנק</b></div><div id="FontSizeA"><b>כתבה: ג`וזפין פול</b></div><div id="FontSizeA"><b>ציירה: אנג`לה בארט</b></div><div id="FontSizeA"></div><div id="FontSizeA"><b>עברית: רימונה די-נור</b></div><div id="FontSizeA"></div><div id="FontSizeA"><b>כתר הוצאה לאור, 2005</b></div><div id="FontSizeA"></div><div id="FontSizeA"><b>מיועד ל: ילדי ב` - ו`.</b></div></span></div>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7330146958946256879.post-51429443166234497282010-10-18T19:01:00.000+02:002010-10-18T19:01:00.983+02:00אל תבכי בלילות אם כואבת השן<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span id="FontSizeA" style="color: black;"><div dir="rtl" style="color: black; width: 98%;"><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">"התוכנית לבת ולבן" ליוותה את ילדותי ואת ילדותם של רבים מבני גילי. תוכנית ברשת א` ששודרה מדי יום בצהרים והביאה לי סיפורים בקולה של רעיה אדמוני ובקולות אחרים. בין שאר הסיפורים ששודרו בתוכנית בהמשכים היה גם סיפורה של ללה - סיפורים קטנים על ילדה קטנה שצריכה ללמוד להתארגן ולהסתדר עם אבא שלה, כי אמא שלה מאושפזת בבית החולים.</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;"> </span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">הסיפורים הקטנים הללו, ליוו הרבה אחרי צהרים שלי. איך ללה קמה בבוקר והיא מגלה שאמא לא בבית. איך היא מנהלת את היום שלה, איך היא מכינה אוכל עם אבא. מה עושים כאשר אבא חולה, או כאשר הוא שובר את הרגל, ועוד. עם הסיפורים ליווה גם הלחן המתנגן שפתח וסיים את הסיפור:</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">"סיפורים נספר על ילדונת קטנה</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">עדין קטנה, אך הכל מבינה</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">היא קונה ואופה</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">מנסה לבשל</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">היא לא אשמה שהכל מתבלבל"</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;"> </span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">אחר כך בגרתי, וגם לי כבר היו ילדים, והנה ברשת א` שמענו תוכנית אחרת, חדשה, בשעות הערב לקראת השינה, שנקראה "עוד סיפור אחד ודי". וגם שם היתה רעיה אדמוני וקולה הנעים והמרגיע. וגם שם היו הסיפורים על ללה. כמו שאני אהבתי, גם ילדי אהבו את הסיפורים הקטנים והנחמדים הללו. ושוב התנגנו בבית הצלילים של "ללה - את ילדה טובה / ללה - את גם שובבה"</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;"> </span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">עכשיו הבאנו מהספריה את הספר וקראנו אותו באזני בת השש. קריאה מבוגרת מעלה תהיות קטנות: בת כמה ללה? איך זה שאין לה גן או בית ספר? איך ילדה יכולה לקנות בחנות ולנסוע באוטובוס לבד, אבל לא להישאר בבית? למה היה צריך לגייר את השמות של ללה ואביה ולא להשאירם במקור הגרמני שלהם? כל התהיות האלה לא מנעו את ההנאה של הקריאה המשותפת, כאשר כל הזמן באזני מתנגנת הקריינות של התוכנית לבת ולבן.</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;"> </span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;"><strong>ללה</strong></span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">מאת ארנסטינה קוך</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">תרגום ועיבוד: יעל רבון</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">הוצאת מסדה</span></div><div id="FontSizeA"><span id="FontSizeA" style="font-size: x-small;">מתאים ל: ילדי הגן וא`ב` (מנוקד)</span></div></div></span></div>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-7330146958946256879.post-5969996219762045842010-09-19T11:04:00.000+02:002010-09-19T11:04:05.572+02:00על דרקון ועל דימיון<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><a href="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_19.jpg" target="_blank"><img border="0" src="http://blog.tapuz.co.il/kidsbooks/images/1041363_19.jpg" width="170" /></a><br />
<span dir="rtl" id="FontSizeA" style="color: black;"><div id="FontSizeA">דרקון קטן בא לבקר את בילי ביקסבי. הוא היה קטן וחמוד, ובילי שמח נורא. אבל אמא אמרה שאין באמת דרקונים. גם כשכבר אי אפשר היה להתעלם מהדרקון - הוא אכל לבילי את כל ארוחת הבוקר, אמא התעקשה שהוא לא קיים. הדרקון גדל וגדל, חסם את כל הבית וגרם להרבה מהומה, אבל אמא ובעקבותיה גם בילי המשיכו להתעלם מקיומו.<br />
<br />
רק כאשר בילי התגבר על נטייתו הטבעית להאמין למבוגרים הריאליים והרציונליים, והכיר בקיומו של הדרקון - חזר הדרקון לגודלו הטבעי.<br />
<br />
והסוף?<br />
ציטוט:<br />
"דרקונים כאלה לא אכפת לי" אמרה אמא. "למה היה צריך לגדול כל כך?"<br />
"אני לא יודע", אמר בילי "אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו".<br />
<br />
<br />
ספר קטן וחמוד על הגבול בין המציאות והדימיון. משולב באיוריו של המחבר. האיורים עשויים בקו דק ומינימלי, מזכירים קצת את ציוריו של יוסי אבולעפיה. מוסיפים מעבר למסופר במילים, והופכים את הקריאה בספר לחווייה לילד ולהורה המספר לו גם יחד.<br />
<br />
<br />
<strong>דרקון - אין דבר כזה</strong><br />
<br />
כתב וצייר: ג`ק קנט<br />
תרגום: אברהם יבין<br />
<br />
הוצאת עם עובד<br />
<br />
מתאים ל: ילדי הגן.<br />
<br />
<br />
וכמה מחשבות בעקבות הקריאה:<br />
אני מעדיפה גבולות ברורים בקריאה. אני מוכנה לקרוא ספר שהוא דימיוני לחלוטין (למשל את החיות המוזרות של טובה ינסון), או ספר שהוא מציאותי לחלוטין. אולי לא קרה באמת, אבל כל מה שכתוב בו היה יכול לקרות בחיים האמיתיים כפי שאנו מכירים אותם. קצת קשה לי עם ספרים המערבים דימיון ומציאות. אני מוכנה לקבל אותם אם הגבולות ברורים ומובנים, או אם אפשר להתאים לכל פריט דימיוני בסיפור הסבר ריאלי ורציונלי. יש ספרים כאלה. הבעיה שלי היא עם ספרים בהם הגבולות מטושטשים. חלק מהסיפור מציאותי מאוד אבל חלקו האחר מלא בדימיון.<br />
<br />
אולי זה בגלל שאני כבר "מבוגרת". כבר התקבעתי על דפוסים. אני יודעת מה אפשרי ומה לא אפשרי. ילדים קטנים לא מקובעים בצורה כזאת. הרבה פעמים הורים מתלוננים שהילד שלהם משקר. אבל הוא לא משקר. הוא דימיין משהו, והדימיון נראה לו כל כך אמיתי ומציאותי, והוא מערבב ביניהם.</div><br />
מה היה לנו בספר?<br />
ילד עם הדמיון שלו, והוא קטן כמו דרקון בגודל של חתלתול. אמא שמנחיתה על קרקע המציאות, כי "אין דבר כזה". ילד שנורא רוצה להאמין לאמא, אבל עדין נמשך על ידי הדימיונות שרק הולכים וגדלים. מתי הדימיונות חוזרים לגודלם המקורי והלא-מאיים? רק כאשר הילד ובעקבותיו ההורים מכירים בקיומם.</span></div>Unknownnoreply@blogger.com2