יש ספרים שלא חייבים לקרוא

כמו בפרסומת הישנה לשקדי מרק, אצלי ילדים הם רק התירוץ. תירוץ לקריאה והנאה מרובה מספרי ילדים. על כן כשגיליתי ספר ילדים באריזה התפוזית שנשלחה אלי שמחתי מאוד. ניגשתי מיד לקרוא את הספר ושמחתי נגוזה כלא היתה. אני אמנם אוהבת ספרי ילדים, אבל את הספר הזה לא אהבתי. אפילו לא ידעתי ממה להתחיל את רשומת הסקירה הזאת, ולכן החלטתי לפתוח בקטע שכתוב על הכריכה (ל הלן מודגש), לעבור משפט אחרי משפט, ולכתוב את דעתי.
דורון, נועה וניר יושבים על ספסל בחצַר בית הספר, קוראים ספר יחד, והנה, הַפְלֵא וָפֶלֶא - נִשְאָבִים אל תוך עולם האגדות.
קרה לי לא פעם ש"נשאבתי" לתוך סיפור ושכחתי מעצמי ומהעולם. אבל זה אף פעם לא היה בצורה מילולית כמו בספר הזה. השאיבה כאן מוזרה מדי, אבל גם מוקדמת מדי. עם פתיחת הספר הילדים נשאבים. לא הצלחתי להשתכנע.

הם יוצאים להרפתקה מוזרה ביער קסום, פוגשים דמויות מאגדות מוּכָּרוֹת, וּמְגַלִּים עליהן דברים מפתיעים.
ההרפתקה אמנם מוזרה, אבל קשה לומר שיש שם דברים מפתיעים. כל ההתנהלות סתמית ביותר, וממילא הם מגלים שהאגדות כבר קרו, וכל ניסיון לשנותן נכשל.

כדי לצאת מעולם האגדות על הילדים למצוא שִעֲמוּם באגדה, ועִנְיָן במציאות. האם ייתכן שהמציאות תעניין אותם יותר מהאגדה? האם יצליחו לחזור למציאות?

בחלק הזה ממש כבר הפכתי להיות מבולבלת. האם הסופרת בעד קריאת ספרים? האם היא מתנגדת לקריאת ספרים? מה הרעיון במציאת שיעמום באגדה? האגדה אמורה להיות מענינת, רלוונטית, מתאימה לילד ומרתקת אותו. נכון שלא רצוי לקרוא בזמן השיעור, ולא רצוי להעלם בזמן קריאת הספר. אבל מכאן ועד הצבת אתגר ומטרה למצוא שיעמום באגדה ועניין במציאות, המרחק רב. מילא אילו גיבורי הספר (ורוב הילדים היום) היו תולעי ספרים מושבעים שמתמכרים לקריאה ומתנתקים מהמציאות. אבל לשכנע ילד ששונא לקרוא (דורון) שלקרוא זה רע, זו מטרה מוזרה מאוד בעיני.

האם היא חושבת שספרים זה טוב, אבל רק אם יש בהם מציאות יותר מאגדה? או האם היא חושבת שטוב לקרוא, אך במידה? אני לא הצלחתי להבין. אולי חכמים ממני  יצליחו במקום שבו אני נכשלתי.

המסע דרך האגדות לוקח את הילדים למסע של גילוי עצמי משמעותי, ולא פחות מכך - גילוי האַחֵר והבנתו...

אין מה לומר "מסע לגילוי עצמי" אכן מופיע בספר, אבל בעומס מטורף שפותח המון נושאים: טראומות ילדות, חיים במשפחה חד הורית, פטירת הורה, משפחה מורכבת של נישאוין בפרק ב`. אהבה וחברות, קנאה, העמדת פנים ועוד. כאן תופס לדעתי המושג "תפסת מרובה לא תפסת". כל אחד מן הנושאים הללו יכול לספק בשר לעלילה רגשית של ספר נפרד. כאשר כולם יחד בספר אחד - הטיפול הוא בהכרח שטחי ורדוד, והקוראים הצעירים לא מצליחים חהגיע להזדהות עם אף אחת מהדמויות.


ולסיום:
א. כדי לבחון את הספר מול קהל היעד שלו נתתי גם לביתי בת ה- 11 לקרוא את הספר. בשיחה בינינו עלו כל הנקודות שכתבתי כבר, בתוספת הערה שגם יש בספר דגש גדול מדי על ההתאהבות. אז, שאלתי, מה הסיכום שלך על הספר? ספר מאוד יפה, כך היא ענתה.

ב. פניתי לספריה וביררתי אם הספר נמצא אצלם במלאי, כי אם לא אוכל לתרום להם. "זוהר אביב?" שאלה הספרנית "זה לא משנה אם יש או אין. תמיד יש לה ביקוש".

ג. הספר לא רע, ולא מזיק לנפשות הילדים. הוא סתם לא טוב. אבל לאור שני הסעיפים הקודמים בכלל לא צריך להתאמץ לכתוב ספר טוב לילדים.

מסע מצמרר 4 - בעולם האגדות 

כתבה: זוהר אביב

הוצאה: מודן

ראיתם פעם פיל רוקד בלט?

באמת פילים לא רוקדים בלט. אבל מה לעשות אם אסמרלדה הפילה דווקא רוצה? אמא מנסה לא לייאש, המורה מנסה לעזור. וגם אסמרלדה מתאמצת לא מעט. נותן הסתכלות חדשה על רצונות, שאיפות, והמאמצים להגשמתם במציאות. ולהורים - אם לעודד? האם להראות את המציאות כפי שהיא? זאת גם התמודדות. תפס את עיני בעקבות פוסט באחד הבלוגים (אחר לגמרי, בנושא אחר לגמרי) ובו "ילדה" בת 36 קנתה לעצמה "נעלי בלט" ורודות, כאילו כדי להגשים את החלום שלא הגשימה בילדותה. והאיורים - מקסימים. פילים לא רוקדים בלט כתבה: פני מקינלי אייר: גרהם פרסי עברית: רימונה דינור ספריית מעריב,שבא 2001 מיועד לילדים בגילאי הגן (וגם להורים שלהם)

איך זה לגדל פיל בבית?

יש בזה הרבה דברים נחמדים, ויש גם הרבה דברים מעצבנים. למשל איך מעירים את הפיל? איך מתרחצים - יחד איתו? אחריו?
ואיך זה לצאת לפיקניק עם פיל? הוא גומר את כל הלחמניות וגם שותה את כל הלימונדה. לא נעים.

כריס רידל יוצא מנקודה אבסורדית, שאכן יש פיל בבית, וממשיך לפתח בשיא ההיגיון את כל המעלות והחסרונות. הוא גם מצייר את הרעיונות הללו בצבעי עיפרון עשירים, והתוצאה משעשעת ונחמדה מאוד.



"הצרה עם פילים"
כתב ואייר: כריס רידל
תרגם: איתן בן-נתן

הוצאת "הד ארצי" 1997

מתאים: לילדים ופילים בכל גיל

נכנסים לתוך תמונה

בכל לילה, איתמר שלא מצליח להרדם, מטפס על הקיר ונכנס לתמונה שתלויה שם. הוא רואה כל מיני דברים שלא רואים מבחוץ.

לילה אחד הוא רואה שהאריה והלביאה עצובים מאוד, והוא רוצה לעזור להם. לצורך זה הוא צריך להכנס לתמונות אחרות בחדר, ולגייס הרבה יוזמה ותושיה.

הספר נחמד מאוד, ויש בו תיאורים מציאותיים מאוד לצד דימיוניים מאוד. דוד גרוסמן יודע לכתוב, גם למבוגרים וגם לילדים. את הציורים לא מאוד אהבתי, אבל עדין הספר שווה קניה.

יש גם תוכנת מחשב בשם הזה, מבית "קומפדיה" ובה משחקים המתאימים לגיל 4-7 על פי המסופר בספר (נכנסים לתמונות, מסדרים את החדר של איתמר, מפחדים יחד איתו בחושך ועוד.) בתוכנה יש גם הקלטה של הסיפור, וכך מקבלים הוכחה, שגרוסמן לא רק כותב יפה, אלא גם מקריא יפה.

"איתמר מטייל על קירות"

כתב: דוד גרוסמן
ציירה: אורה אייל

הוצאת עם עובד 1987

מתאים ל: ילדי גן וא`-ב

רוצה להיות משהו אחר

אמו הוא עוף גדול הדומה ליען. אמי הוא אמו שגר בגן החיות ויש לו בעיות בזהותו העצמית. הוא רוצה להיות משהו אחר, ולא יודע מה.

בעקבות דברי המבקרים בגן החיות, הוא מנסה להיות כלב ים, אריה ונחש, אבל בסופו של דבר חוזר להיות אמו ואף זוכה באהבת חייו.

האיורים של רוד קלמנט נהדרים, מפורטים אך גם משאירים מקום לדימיון (וגם מסבירים לבורים שבינינו איך נראה אמו באמת)

החיסרון של הספר בעיני הוא הגורם שהחזיר לאמו את ההערכה העצמית שלו. לדעתי הערכה עצמית צריכה לבוא ממקור פנימי ולא מדברי מבקר בגן החיות, או דברי אמה האמו היפהפיה.

אבל ככה זה. לא הכל מושלם. ואולי בהמשך אמו גם יקבל את הביטחון העצמי בעצמי שלו.

"אמי האמו"כתבה: שינה נולז
איורים: רוד קלמנט

תרגום: ברוך שראל

הוצאת כרטא ירושלים 1995

מיועד ל: ילדי גן וא`-ב`

מה עושה אמא שלא רוצה לצעוק?

רחלי רוזן היא ילדה שמעצבנת "בלי כוונה". כל פעם היא עושה משהו שמרגיז את אמא שלה, ואחר כך מצטערת ומבקשת סליחה. אמא של רחלי למדה בכל הקורסים וקראה את כל הספרים הנכונים והיא כבר יודעת שאסור להורה לפרוק את זעמו על ילדו חסר הישע, ואסור לצעוק על רחלי גם אם היא נורא מעצבנת.

אבל - בסוף, בסוף, מה לעשות, גם אמא של רחלי בן-אדם ויש איזה גבול שכשעוברים אותו היא חייבת לצעוק. והסוף? כמו תמיד, הסוף טוב.

ספר חמוד, שמתייחס בהבנה לא רק לקשיים של הילד, אלא גם לקשיים של ההורה שצריך לטפל בו לפי כל כללי החינוך המודרני, ללא אלימות פיזית ומילולית.

הספר מלווה בציורים המדהימים של מרלה פרייזי (שאיירה גם את הספר "שבעה אכלנים משונים"). האיורים חשובים במיוחד כי הם מבהירים במה הכוונה במילים תמימות כמו "שפכה ריבה על הבגדים שלה" או "משכה את המפה". רואים שהיא מכירה בתים עם ילדים פעילים ונמרצים, או כמו שמסופר על כריכת הספר:" נסתה לא לכעוס כאשר בנה הצעיר קשקש בטוש שחור על אחד האיורים שלה, כאשר בנה האמצעי החליט לגזור את השטיח וכאשר בנה הבכור זרק אבן ענקית על המכונית החדשה שלה"

ולסיום הערה קטנה שלי הפריעה. הספר נכתב באוסטרליה, ואילו רחלי רוזן הוא בפירוש לא שם אוסטרלי. ייתכן שלילדים קטנים עדיף שם מוכר, אבל לי זה קצת הפריע.



"רחלי, את עוד תוציאי אותי מדעתי!"
כתבה: מם פוקס
נוסח עברי:  אירית ארב
איירה: מרלה פרייזי

הד ארצי, שבא, 2001

מתאים ל: ילדי הגן ובמיוחד להוריהם

אנה פרנק לילדים

מאוד קשה לספר על השואה לילדים. נעשו שם מעשים לא נתפסים. מבוגרים לא מצליחים לעכל ולתפוס את מה שנעשה, אז קל וחומר ילדים.

גם המספרים הם קשים. כאשר מדובר על מימדים של הרג, המוח לא תופס את ההבדל בין מאה הרוגים לבין שישה מיליונים. זה גדול מדי בשביל להבין.

אם לוקחים סיפור אחד, שומעים על אדם אחד או משפחה אחת, לומדים להכיר אותם ואת חייהם גם לפני הסוף המר, זה מקרב יותר את האסון אל הבנתנו.

זאת הסיבה שאנה פרנק הפכה לסמל, ושיומנה תורגם לשישים שפות והוא אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם. מיליון איש מבקרים מדי שנה בעליית הגג שבה הסתתרה אנה באמסטרדם.

מה הקסם של אנה פרנק?

יש פה הרבה דברים ביחד. נערה מתבגרת שכותבת על חיים "נורמליים" ועל חלומות "נורמליים" בלב מציאות שאינה נורמלית. כתיבה רהוטה ויפה, ואפילו פיוטית. הרבה מתח, של הסתתרות, וניסיון להנצל. ויש סוף עצוב, עצוב מאוד. למדנו להכיר את אנה, לשמוח איתה ולהתרגז איתה ולחלום איתה ולאהוב איתה - והנה היא מתה.

אנה הפכה למשל שממחיש את גורלם העצוב של כמיליון וחצי ילדים אחרים. שלא כתבו יומן, שאם כתבו יומן - היומן לא שרד אחריהם.

אבל היומן של אנה פרנק, מתאיםן לנוער ולמבוגרים ואינו מדבר כל כך אל ילדים, למרות הסיפור המרגש שמאחוריו. באה ג`וזפין פול וסיפרה את סיפורה של אנה - החל מילדותה בגרמניה, דרך הבריחה להולנד, ואחר כך המסתור בעליית הגג, ועד למותה, שוב בגרמניה. הסיפור כתוב בשפה צלולה וזורמת, ומתורגם (בידי רמונה דינור) במלים ברורות ומנוקדות. יש בספר ציורים מרהיבי עין של אנג`לה בארט. הציורים נעשו על פי תצלומיהם של גיבורי הסיפור: אנה, אחותה מרגוט, אביהם אוטו פרנק, והמזכירה שסייעה בהסתרתם - מיפ חיס. האנשים מצויירים מלאים בהבעות המעידות על רגשותיהם. הסביבה שבה הם מצויירים נראית ריאליסטית להבהיל, ועם זאת, הזוועות האמיתיות נמצאות מחוץ למסגרת הספר.

מומלץ בחום.

אנה פרנק

כתבה: ג`וזפין פול

ציירה: אנג`לה בארט

עברית: רימונה די-נור

כתר הוצאה לאור, 2005

מיועד ל: ילדי ב` - ו`.