יום שני, 30 במאי 2011

יש ספרים שלא חייבים לקרוא

כמו בפרסומת הישנה לשקדי מרק, אצלי ילדים הם רק התירוץ. תירוץ לקריאה והנאה מרובה מספרי ילדים. על כן כשגיליתי ספר ילדים באריזה התפוזית שנשלחה אלי שמחתי מאוד. ניגשתי מיד לקרוא את הספר ושמחתי נגוזה כלא היתה. אני אמנם אוהבת ספרי ילדים, אבל את הספר הזה לא אהבתי. אפילו לא ידעתי ממה להתחיל את רשומת הסקירה הזאת, ולכן החלטתי לפתוח בקטע שכתוב על הכריכה (ל הלן מודגש), לעבור משפט אחרי משפט, ולכתוב את דעתי.
דורון, נועה וניר יושבים על ספסל בחצַר בית הספר, קוראים ספר יחד, והנה, הַפְלֵא וָפֶלֶא - נִשְאָבִים אל תוך עולם האגדות.
קרה לי לא פעם ש"נשאבתי" לתוך סיפור ושכחתי מעצמי ומהעולם. אבל זה אף פעם לא היה בצורה מילולית כמו בספר הזה. השאיבה כאן מוזרה מדי, אבל גם מוקדמת מדי. עם פתיחת הספר הילדים נשאבים. לא הצלחתי להשתכנע.

הם יוצאים להרפתקה מוזרה ביער קסום, פוגשים דמויות מאגדות מוּכָּרוֹת, וּמְגַלִּים עליהן דברים מפתיעים.
ההרפתקה אמנם מוזרה, אבל קשה לומר שיש שם דברים מפתיעים. כל ההתנהלות סתמית ביותר, וממילא הם מגלים שהאגדות כבר קרו, וכל ניסיון לשנותן נכשל.

כדי לצאת מעולם האגדות על הילדים למצוא שִעֲמוּם באגדה, ועִנְיָן במציאות. האם ייתכן שהמציאות תעניין אותם יותר מהאגדה? האם יצליחו לחזור למציאות?

בחלק הזה ממש כבר הפכתי להיות מבולבלת. האם הסופרת בעד קריאת ספרים? האם היא מתנגדת לקריאת ספרים? מה הרעיון במציאת שיעמום באגדה? האגדה אמורה להיות מענינת, רלוונטית, מתאימה לילד ומרתקת אותו. נכון שלא רצוי לקרוא בזמן השיעור, ולא רצוי להעלם בזמן קריאת הספר. אבל מכאן ועד הצבת אתגר ומטרה למצוא שיעמום באגדה ועניין במציאות, המרחק רב. מילא אילו גיבורי הספר (ורוב הילדים היום) היו תולעי ספרים מושבעים שמתמכרים לקריאה ומתנתקים מהמציאות. אבל לשכנע ילד ששונא לקרוא (דורון) שלקרוא זה רע, זו מטרה מוזרה מאוד בעיני.

האם היא חושבת שספרים זה טוב, אבל רק אם יש בהם מציאות יותר מאגדה? או האם היא חושבת שטוב לקרוא, אך במידה? אני לא הצלחתי להבין. אולי חכמים ממני  יצליחו במקום שבו אני נכשלתי.

המסע דרך האגדות לוקח את הילדים למסע של גילוי עצמי משמעותי, ולא פחות מכך - גילוי האַחֵר והבנתו...


אין מה לומר "מסע לגילוי עצמי" אכן מופיע בספר, אבל בעומס מטורף שפותח המון נושאים: טראומות ילדות, חיים במשפחה חד הורית, פטירת הורה, משפחה מורכבת של נישאוין בפרק ב`. אהבה וחברות, קנאה, העמדת פנים ועוד. כאן תופס לדעתי המושג "תפסת מרובה לא תפסת". כל אחד מן הנושאים הללו יכול לספק בשר לעלילה רגשית של ספר נפרד. כאשר כולם יחד בספר אחד - הטיפול הוא בהכרח שטחי ורדוד, והקוראים הצעירים לא מצליחים חהגיע להזדהות עם אף אחת מהדמויות.


ולסיום:
א. כדי לבחון את הספר מול קהל היעד שלו נתתי גם לביתי בת ה- 11 לקרוא את הספר. בשיחה בינינו עלו כל הנקודות שכתבתי כבר, בתוספת הערה שגם יש בספר דגש גדול מדי על ההתאהבות. אז, שאלתי, מה הסיכום שלך על הספר? ספר מאוד יפה, כך היא ענתה.

ב. פניתי לספריה וביררתי אם הספר נמצא אצלם במלאי, כי אם לא אוכל לתרום להם. "זוהר אביב?" שאלה הספרנית "זה לא משנה אם יש או אין. תמיד יש לה ביקוש".

ג. הספר לא רע, ולא מזיק לנפשות הילדים. הוא סתם לא טוב. אבל לאור שני הסעיפים הקודמים בכלל לא צריך להתאמץ לכתוב ספר טוב לילדים.



מסע מצמרר 4 - בעולם האגדות 
כתבה: זוהר אביב
הוצאה: מודן

יום שני, 16 במאי 2011

ראיתם פעם פיל רוקד בלט?

באמת פילים לא רוקדים בלט. אבל מה לעשות אם אסמרלדה הפילה דווקא רוצה? אמא מנסה לא לייאש, המורה מנסה לעזור. וגם אסמרלדה מתאמצת לא מעט.

נותן הסתכלות חדשה על רצונות, שאיפות, והמאמצים להגשמתם במציאות. ולהורים - אם לעודד? האם להראות את המציאות כפי שהיא? זאת גם התמודדות.

תפס את עיני בעקבות פוסט באחד הבלוגים (אחר לגמרי, בנושא אחר לגמרי) ובו "ילדה" בת 36 קנתה לעצמה "נעלי בלט" ורודות, כאילו כדי להגשים את החלום שלא הגשימה בילדותה.

והאיורים - מקסימים.



פילים לא רוקדים בלט
כתבה: פני מקינלי
אייר: גרהם פרסי
עברית: רימונה דינור

ספריית מעריב,שבא 2001

מיועד לילדים בגילאי הגן (וגם להורים שלהם)