דרקון קטן בא לבקר את בילי ביקסבי. הוא היה קטן וחמוד, ובילי שמח נורא. אבל אמא אמרה שאין באמת דרקונים. גם כשכבר אי אפשר היה להתעלם מהדרקון - הוא אכל לבילי את כל ארוחת הבוקר, אמא התעקשה שהוא לא קיים. הדרקון גדל וגדל, חסם את כל הבית וגרם להרבה מהומה, אבל אמא ובעקבותיה גם בילי המשיכו להתעלם מקיומו.
רק כאשר בילי התגבר על נטייתו הטבעית להאמין למבוגרים הריאליים והרציונליים, והכיר בקיומו של הדרקון - חזר הדרקון לגודלו הטבעי.
והסוף?
ציטוט:
"דרקונים כאלה לא אכפת לי" אמרה אמא. "למה היה צריך לגדול כל כך?"
"אני לא יודע", אמר בילי "אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו".
ספר קטן וחמוד על הגבול בין המציאות והדימיון. משולב באיוריו של המחבר. האיורים עשויים בקו דק ומינימלי, מזכירים קצת את ציוריו של יוסי אבולעפיה. מוסיפים מעבר למסופר במילים, והופכים את הקריאה בספר לחווייה לילד ולהורה המספר לו גם יחד.
דרקון - אין דבר כזה
כתב וצייר: ג`ק קנט
תרגום: אברהם יבין
הוצאת עם עובד
מתאים ל: ילדי הגן.
וכמה מחשבות בעקבות הקריאה:
אני מעדיפה גבולות ברורים בקריאה. אני מוכנה לקרוא ספר שהוא דימיוני לחלוטין (למשל את החיות המוזרות של טובה ינסון), או ספר שהוא מציאותי לחלוטין. אולי לא קרה באמת, אבל כל מה שכתוב בו היה יכול לקרות בחיים האמיתיים כפי שאנו מכירים אותם. קצת קשה לי עם ספרים המערבים דימיון ומציאות. אני מוכנה לקבל אותם אם הגבולות ברורים ומובנים, או אם אפשר להתאים לכל פריט דימיוני בסיפור הסבר ריאלי ורציונלי. יש ספרים כאלה. הבעיה שלי היא עם ספרים בהם הגבולות מטושטשים. חלק מהסיפור מציאותי מאוד אבל חלקו האחר מלא בדימיון.
אולי זה בגלל שאני כבר "מבוגרת". כבר התקבעתי על דפוסים. אני יודעת מה אפשרי ומה לא אפשרי. ילדים קטנים לא מקובעים בצורה כזאת. הרבה פעמים הורים מתלוננים שהילד שלהם משקר. אבל הוא לא משקר. הוא דימיין משהו, והדימיון נראה לו כל כך אמיתי ומציאותי, והוא מערבב ביניהם.
רק כאשר בילי התגבר על נטייתו הטבעית להאמין למבוגרים הריאליים והרציונליים, והכיר בקיומו של הדרקון - חזר הדרקון לגודלו הטבעי.
והסוף?
ציטוט:
"דרקונים כאלה לא אכפת לי" אמרה אמא. "למה היה צריך לגדול כל כך?"
"אני לא יודע", אמר בילי "אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו".
ספר קטן וחמוד על הגבול בין המציאות והדימיון. משולב באיוריו של המחבר. האיורים עשויים בקו דק ומינימלי, מזכירים קצת את ציוריו של יוסי אבולעפיה. מוסיפים מעבר למסופר במילים, והופכים את הקריאה בספר לחווייה לילד ולהורה המספר לו גם יחד.
דרקון - אין דבר כזה
כתב וצייר: ג`ק קנט
תרגום: אברהם יבין
הוצאת עם עובד
מתאים ל: ילדי הגן.
וכמה מחשבות בעקבות הקריאה:
אני מעדיפה גבולות ברורים בקריאה. אני מוכנה לקרוא ספר שהוא דימיוני לחלוטין (למשל את החיות המוזרות של טובה ינסון), או ספר שהוא מציאותי לחלוטין. אולי לא קרה באמת, אבל כל מה שכתוב בו היה יכול לקרות בחיים האמיתיים כפי שאנו מכירים אותם. קצת קשה לי עם ספרים המערבים דימיון ומציאות. אני מוכנה לקבל אותם אם הגבולות ברורים ומובנים, או אם אפשר להתאים לכל פריט דימיוני בסיפור הסבר ריאלי ורציונלי. יש ספרים כאלה. הבעיה שלי היא עם ספרים בהם הגבולות מטושטשים. חלק מהסיפור מציאותי מאוד אבל חלקו האחר מלא בדימיון.
אולי זה בגלל שאני כבר "מבוגרת". כבר התקבעתי על דפוסים. אני יודעת מה אפשרי ומה לא אפשרי. ילדים קטנים לא מקובעים בצורה כזאת. הרבה פעמים הורים מתלוננים שהילד שלהם משקר. אבל הוא לא משקר. הוא דימיין משהו, והדימיון נראה לו כל כך אמיתי ומציאותי, והוא מערבב ביניהם.
מה היה לנו בספר?
ילד עם הדמיון שלו, והוא קטן כמו דרקון בגודל של חתלתול. אמא שמנחיתה על קרקע המציאות, כי "אין דבר כזה". ילד שנורא רוצה להאמין לאמא, אבל עדין נמשך על ידי הדימיונות שרק הולכים וגדלים. מתי הדימיונות חוזרים לגודלם המקורי והלא-מאיים? רק כאשר הילד ובעקבותיו ההורים מכירים בקיומם.
תודה על הסקירה, אני מחכה בקוצר רוח לרשומות נוספות.
השבמחקבהצלחה במקום החדש!
תודה רבה. אני מקווה לעדכן בהמלצה מדי יום שני.
השבמחק